splash

עמוד ראשי  |  GTA IV  |  Miley Cyrus  |  What's New  |  פסטיגל קונג-פו  |  GAME PLAY  |  Emily Osment  |  בנימין זאב הרצל  |  יידיש  |  שמש  |  אינטרנט  |  ויליאם שייקספיר  |  גרפים  |  אוטיזם  |  מאדים  |  אם-פי-3  |  מלודיה והרמוניה  |  מציאת אחוזים  |  הפרעות קשב וריכוז  |  פריחה בישראל  |  ציפה ושקיעה  |  גשרים  |  HW  |  בית המקדש הראשון  |  אולם (בית המקדש)  |  היכל (בית המקדש)  |  קודש הקודשים (בית המקדש)  |  מקדש שלמה  |  מדינות העולם  |  Advertisements  |  ARIEL אריאל צדק  |   גלרייה   |   צור קשר
סיפרות
מיג-23
ארוספסייאל גאזל
מסרשמידט 109G / אוויה S-199
סופרמרין ספיטפייר
בואינג סטרטופרייטר / סטרטוקרוזר
גלוסטר מטאור
דאסו MD-450 אוראגן
דאסו מיסטר
דאסו סופר-מיסטר
סוד-אוויאסיון ווטור IIA
סוד-אוויאסיון ווטור IIBR
סוד-אוויאסיון ווטור IIN
תעשייה אווירית לישראל נשר
מקדונל-דאגלס סקייהוק
מקדונל-דאגלס פאנטום
תעשייה אווירית לישראל כפיר
תעשייה אווירית לישראל כפיר - מארינס
מקדונל-דאגלס F-15
תעשייה אווירית לישראל לביא
בואינג-707
דאגלס DC-3
דה הבילנד DH-89 דראגון ראפיד
סיקורסקי S-55
סיקורסקי S-58
סופר פרלון
בל AH-1 יואי-קוברה
מרכבה
טנק מרכבה סימן 1
טנק מרכבה סימן 2
טנק מרכבה סימן 3
טנק מרכבה סימן 4
גורר תותחים ATS59
גורר תותחים זחלי ATL
חופר תעלות BTM
טנק אמפיבי PT76
טנק חילוץ סטאלין JST
טנק טירן T54B
טנק טירן 4 T54C
טנק טירן T55
טנק טירן T62
טנק סטאלין JS3
טנק שרמן עם צריח איי.אמ.אקס 13
פנצר 4
משחית טנקים שטורם גשוץ 3
תותח מתנייע אם - 52
עמוד ראשי > בנימין זאב הרצל

בנימין זאב תיאודור הרצל
Herzl.gif

1860 - 1904

 

נולד בבודפשט, הונגריה, ב-1860 ונפטר ב-1904 באוסטריה. חוזה מדינת היהודים, אבי הציונות המדינית ומייסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.

נולד למשפחה בעלת זיקה ליהדות והתחנך ברוח ה"השכלה" היהודית-גרמנית של זמנו. ב-1878 עבר עם משפחתו לווינה, ושם סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים. לאחר שנה אחת נטש את מקצוע המשפטים. ב-1885 החל לפרסם פיליטונים, סיפורים פילוסופיים ומחזות, וכמה מהם הוצגו בהצלחה באוסטריה ובגרמניה.

 

ב-1891 החל לשמש כתבו הפריסאי של העיתון הווינאי Neue Freie Presse. כשהחריפה האנטישמיות בצרפת גברה התעניינותו בשאלת היהודים. בתקופה זו ראה בבעיית היהודים שאלה חברתית, העשויה לבוא על פתרונה בתנועת שמד גדולה ומאורגנת של היהודים בני הדור הצעיר. עבודתו בסיקור עיתונאי של פרשת דרייפוס שינתה את השקפתו. הרצל הגיע למסקנה שלבעיית היהודים יש פתרון אחד - יציאה המונית של היהודים מתחומי האנטישמיות וריכוזם בטריטוריה משלהם, שבה יוכלו לקיים ריבונות עצמאית.

 

 

בשנים 1895-1896 ניסה להשפיע על שניים מעשירי היהודים ומגדולי הנדבנים היהודים של זמנו - הברון מוריס הירש והברון אדמונד דה-רוטשילד - לתמוך בתוכנית שגיבש: הקמה של מדינת יהודים שתקלוט את המוני היהודים הסובלים באירופה. ואולם, בשיחות אלו לא השיג את התוצאות שקיווה להן, והוא הגיע למסקנה שעליו להציע את תוכניתו לציבור הרחב.
 

 

בתחילת 1896 פרסם הרצל את "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים", חיבור קצר ובו קריאה לרכז את היהודים במדינה עצמאית משלהם - ארץ-ישראל או ארגנטינה.

רוב יהודי אירופה המערבית ואף מקצת "חובבי ציון" במזרח ובמערב דחו את תוכניתו של הרצל משום שנראתה להם מרחיקת לכת, אולם רבים מ"חובבי ציון" ומהסטודנטים הציונים באוסטריה ובארצות אחרות קידמו את רעיונותיו בהתלהבות. מתוך קשריו עם "חובבי ציון", בייחוד ממזרח אירופה, בא הרצל לכלל הכרה שרק בארץ-ישראל - ולא בארגנטינה או בארץ אחרת - ירצו היהודים להקים את מדינתם.

 

לפיכך החליט הרצל לפתוח בפעילות מדינית. בשנת 1896 החל בפגישות עם ראשי השלטון העות'מאני (עם הווזיר הגדול ואחר כך עם הסולטן), כדי לקבל מהם זיכיון להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. בשנת 1898 נפגש עם קיסר גרמניה בירושלים והציע לו תוכנית שלפיה היהודים יקבלו עליהם את תיקון מצבה הפיננסי של האימפריה העות'מאנית תמורת ויתורו של הסולטן על שלטונו בארץ-ישראל והסכמתו שתהיה למדינה יהודית בלתי תלויה. ואולם, מאמציו המדיניים הישירים בקושטא לא נשאו פרי, וגם פגישתו עם הקיסר לא הביאה לתוצאות שציפה להן.

 
קובץ:PikiWiki Israel 6967 Theodor Herzl at the age of 5 .jpg

בד בבד עם מגעיו של הרצל עם ראשי השלטון העות'מאני, באוגוסט 1897 הוא כינס בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון - האספה הלאומית של העם היהודי החפץ בתחייתו. בקונגרס זה אושרה "תוכנית באזל", שלפיה מטרת הציונות היא "להקים בית לאומי עבור העם היהודי בארץ-ישראל, שיהיה מובטח על בסיס משפט העמים...", והוקמה ההסתדרות הציונית העולמית. הרצל ניהל את דיוני הקונגרס ונבחר לנשיאה של ההסתדרות הציונית העולמית; בכהונה זו שימש עד מותו. מאז ואילך חתר בהתמדה להשגתן של שתי מטרות עיקריות: הקמת מולדת לעם היהודי בארץ-ישראל בהסכמת המעצמות, שתושג באמצעות משא-ומתן דיפלומטי, כפי שנקבע בתוכנית באזל; חיזוקה ופיתוחה של ההסתדרות הציונית עד שתהיה מסוגלת להיות גורם בעל משקל במשא-ומתן המדיני ולעמוד בראש מפעל ההתיישבות בבוא היום.

 

לאחר הקונגרס הציוני הראשון פעל הרצל להקמתו של בנק ציוני, שנועד להיות הבסיס הכספי למשא-ומתן עם השלטון העות'מאני (תוכניתו היתה לשלם תמורת הזיכיון להתיישב בארץ ישראל). הרצל הניח שעם סיומו המוצלח של המשא-ומתן יוקמו המוסדות הכלכליים הדרושים לפיתוחה של הארץ ולארגון תנועות העלייה וההתיישבות בה. הבנק, שנקרא "אוצר התיישבות היהודים", הצליח לגייס הון קטן בלבד, בשל התנגדותם של בעלי הבנקים היהודיים הגדולים באירופה לציונות המדינית.

 

לשם גיוס אהדתם של המדינאים ודעת הקהל בבריטניה לציונות, כינס הרצל את הקונגרס הציוני הרביעי ב-1900 בלונדון. הוא בא בדברים עם ממשלת בריטניה בעניין השגת זיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין, בחצי-האי סיני ובחבל הסמוך לוואדי אל- עריש - חבלי ארץ שהיו נתונים בחסותה של בריטניה וקרובים לארץ-ישראל. הרצל קיווה כי התיישבות יהודים בשכנות לארץ-ישראל תניע את השלטון הטורקי לוויתורים. ואולם, מאמציו להניע את בריטניה להסכים ליישב יהודים במקומות אלו לא נשאו פרי.

 

באפריל 1903 דחה הרצל את הצעתה של בריטניה ליישב יהודים בחבל ארץ באפריקה המזרחית (תוכנית אוגנדה). ואולם, בינתיים הגיעו ידיעות על הפרעות שנערכו ביהודי קישינב, והתעורר צורך בהצלתם הדחופה. לפיכך, ראה הרצל לנכון להמשיך במשא-ומתן עם ממשלת בריטניה גם על יסוד תוכנית אוגנדה, שכן סבר שאוגנדה עשויה לשמש מקום מקלט זמני ליהודים פליטי אירופה המזרחית והניח שאוגנדה תשמש גם כעין משען למרכז העתיד לקום בארץ-ישראל.

 

באוגוסט 1903 נמסרה הודעתה של ממשלת בריטניה בדבר הסכמתה העקרונית להקמת מושבה יהודית אוטונומית באפריקה המזרחית תחת שלטונו של מושל יהודי ובהנהלתה העליונה של בריטניה. הרצל הביא את תוכנית אוגנדה לקונגרס הציוני השישי, שהתכנס בבאזל באוגוסט 1903. הרצל הודיע במפורש שאין הצעה זו באה לשנות דבר בעניין המטרה הסופית של הציונות - התיישבות בארץ-ישראל - ואף-על-פי-כן עוררה התוכנית תסיסה והתנגדות נמרצת בקונגרס, בייחוד בקרב הצירים מרוסיה, שראו בכך בגידה בארץ-ישראל. כשהוחלט למרות התנגדותם לקדם את נושא ההתיישבות באפריקה המזרחית, עזבו המתנגדים את אולם הקונגרס. בשיחה עם הצירים שפרשו הצהיר הרצל לפניהם שלא הפסיק אף לרגע אחד את מאמציו להשגתה של ארץ-ישראל, והיא הייתה ותהיה לעולם מטרתה של הציונות, וכך עלה בידיו למנוע את פילוגה של התנועה. בישיבת הסיום של הקונגרס, שבה השתתפו כל הצירים, הצהיר חגיגית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

 

ואולם, השתדלויותיו של הרצל בעניין ארץ-ישראל לא הביאו לתוצאות ממשיות. בתחילת נובמבר 1903 נתכנסו בחרקוב חברי הוועד הפועל הציוני מרוסיה כדי לדרוש מהרצל התחייבות בכתב על הסתלקותו מתוכנית אוגנדה ומכל הצעה להתיישב מחוץ לארץ-ישראל. הרצל סירב לקבל את שליחיהם. לאחר חודשים של מאבק קשה ופולמוס חריף בעיתונות הציונית ובאספות עם, החליט הרצל לכנס את הוועד הפועל הציוני הגדול לשם בירור המחלוקת. הכינוס התנהל בווינה באפריל 1904. בדיונים הסוערים הצהיר הרצל לפני חברי הוועד הפועל שהוא מוסיף לשמור אמונים לארץ-ישראל, והצליח להרגיע את האופוזיציה ולשמור על האחדות של ההסתדרות הציונית.

 

ועידת התפייסות זו הייתה מפעלו הגדול האחרון של הרצל למען התנועה הציונית. מלחמותיו הקשות ועבודתו המאומצת למען הציונות החלישו את לבו. הרצל נפטר במקום המרפא אדלך, על- יד זמרינג שבאוסטריה.

בזכות פעילותו של הרצל קיבל העם היהודי הכרה כאומה בין האומות ונפתחה לפניו תקופה חדשה. הרצל הפך את התנועה הציונית לתנועה עולמית, וההסתדרות הציונית הקנתה לה דמות של ארגון מדיני המייצג את העם היהודי. מכאן הוליכה דרך ישירה להצהרת בלפור (1917) ולייסודה של מדינת ישראל.

בספרו "אלטנוילנד" (1902) צפה הרצל התרחשויות עתידיות בחיי העם במולדתו. הוא קרא לפיתוחה של הארץ בעזרת המדע והטכנולוגיה והטיף לסבלנות ולסובלנות בכל התחומים, ובכלל זה ביחסים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. המוטו של הספר, "אם תרצו - אין זו אגדה", נעשה סיסמא לתנועה הציונית כולה.

בצוואתו ביקש הרצל שיקברוהו ליד קבר אביו בווינה, עד שהעם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ-ישראל. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיו להר- הרצל שבירושלים. לשם הועברו גם עצמות הוריו ואחותו. יום מותו, כ' בתמוז, הוא יום זיכרון לאומי במדינת ישראל ולציונים בכל העולם.

 

 

תאריכים חשובים בחייו של הרצל

 1860 – הרצל נולד בבודפשט, בירת המשנה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

1866 - 
הרצל מתחיל ללמוד בבית ספר יהודי שמנוהל על ידי הקהילה היהודית בבודפסט.

1870 –
הרצל לומד בבית הספר הריאלי של העיר בודפסט

1873 –
הרצל חוגג את בר המצווה ועולה לתורה

1874 -
הרצל מקים אגודה ספרותית בשם אנחנו (Wir) שמטרתה הייתה לשפר את תרבותה הגרמנית של חבריה. במסגרת זו פרסם הרצל את כתביו הראשונים.

1876 - 
הרצל מצטרף לבית ספר תיכון פרוטסטנטי

1877 –
הרצל מסיים את לימודיו התיכוניים ומפרסם מאמרים ראשונים בעיתונות.

1878 –
אחותו של הרצל פאולינה נפטרה ומיד אחר כך עובר הרצל עם משפחתו לוינה. באותה שנה מתחיל הרצל את לימודי המשפטים באוניברסיטת וינה.

1880 –
הרצל מצטרף לאגודת הסטודנטים "אלביה" שהייתה אגודה לאומית גרמנית.

1883 –
הרצל מוחה כנגד התבטאויות אנטישמיות של אחד מחברי "אלביה" בערב זיכרון למלחין ריכרד ואגנר. בעקבות זאת הוא  מודח מחברותו באגודה.

1884 –
הרצל מקבל את התואר "דוקטור למשפטים". הוא מחליט שלא לעסוק במשפטים אלא לעבוד כעיתונאי ולכתוב מחזות וספרות.

1885- 
מחזהו של הרצל "טאברין" מוצג בניו-יורק.

1886- 
הרצל מתחיל לכתוב מדור שבועי ב"ברלינד טאבלאט".

1887- 
הרצל מפרסם קוסץ פליטונים ראשון.

1888-  
מחזהו של הרצל "הוד רוממותו" מוצג בפראג, בברלין ובערים אחרות, כמו כן מופיע קובץ פליטונים שני שלו.

1889- 
מחזהו של הרצל "גנבי הציד", פרי עבודה משותפת עם הוגו ויטמן, זוכה להצלחה רבה בתיאטרון הממלכתי בוינה.  ב-25 ליולי באותה שנה, נושא הרצל לאישה את יוליה נאשאואר.

1890 - 
נולדה ביתו הבכורה של הרצל, פאולינה.

1891 –
נולד בנו של הרצל, האנס. הרצל נשלח לפריז כעיתונאי מטעם העיתון האוסטרי הליברלי "נויא פריר פרסא" (Neue Freie Presse). הוא שוהה בפריז עד יולי 1895. במהלך שהותו בפריז נחשף הרצל לביטויים שונים של האנטישמיות ומתחיל לחשוב על תוכניות שונות לפתרון מצוקת היהודים.

1892 -
הרצל מפרסם בעיתונו שפע רשימות על החיים בבירת צרפת ועל דיוני הפרלמנט.

1893 - 
נולדה ביתו השנייה של הרצל, טרודה.

1894 –
הרצל מחבר את המחזה "הגטו". באוקטובר באותה שנה נעצר קצין התותחנים היהודי, אלפרד דרייפוס, באשמת בגידה במולדת. הרצל דיווח על המשפט לעיתונו בוינה. במסגרת תפקידו נכח באולם המשפט בעת שדרייפוס הוכרז אשם ונידון למאסר עולם וגם בטקס הפומבי בו נשללו דרגותיו ונקראו לעברו קריאות מן ההמון: מוות לבוגד ומוות ליהודים.

1895 –
הרצל חוזר לווינה כעורך הפלייטונים של ה"נויא פריר פרסא", משרה אותה המשיך להחזיק גם שהיה למנהיג התנועה הציונית. באותה שנה נפגש עם הבארון הירש לשיחה על פתרון הבעיה היהודית ורכש את תמיכתם של אישים כמו מקס נורדאו לרעיון "מדינת היהודים". בשנה זו חוזר הרצל לווינה, לשמש כערוך הספרותי של העיתון "נויא פריר פרסא".

1896  –
בשנה זו מפרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים", נפגש לשיחה ראשונה עם הדוכס מבאדן וכן נוסע לראשונה לקושטא לנהל מו"מ עם השלטונות התורכיים.

1897 –
הרצל מכנס את הקונגרס הציוני הראשון במהלכו גובשה "תוכנית באזל" ונוסדה ההסתדרות הציונית.

1898 –
מתכנס הקונגרס הציוני השני, בבאזל, בהנהגתו של הרצל. במהלך הקונגרס מתקבלת ההחלטה על הקמת הבנק הקולינאלי היהודי ('אוצר ההתישבות היהודי').
בשנה זו נפגש הרצל עם קיסר גרמניה וילהלם השני בקושטא, מבקר בפעם היחידה בחייו בארץ ישראל, בראשות משלחת ציונית שם נפגש עם הקיסר בשנית

1899-
הרצל נוכח בועידת השלום בהאג.   בשנה זו מכנס את הקונגרס הציוני השלישי בבאזל.

1900-
הרצל מנהיג את כינוס הקוגרס הציוני הרביעי בלונדון.

1901  - 
הרצל מנהיג את כינוס הקונגרס הציוני החמישי בבאזל. בשנה זו מוקם המשרד הראשי בלונדון של  "אוצר  התיישבות היהודים" כמכשיר לפעולה מדינית כלכלית ציונית וכן מוקמת הקרן הקיימת לישראל כקרן לאומית שמטרתה לרכוש בתרומת העם היהודי קרקעות בארץ ישראל.

1902 –
פרסום הרומן של הרצל "אלטנוילנד". ברומן זה חזה הרצל את פניה של מדינת היהודים כפי שתראה בשנת 1923.
הרצל נפגש עם הסולטן הטורקי עבד אל-חמיד כדי להשיג רשיון ליהודים לבוא ולהתיישב בארץ ישראל ובסוריה.
בשנה זו נפטר אביו של הרצל.

1903 – 
במהלך השנה נפגש הרצל עם אישים שונים בממשל הבריטי, מהם מקבל את ההצעה ליישוב יהודי באוגנדה.  הוא מעלה את ההצעה בפני הצירים במהלך הקונגרס הציוני השישי, שנערך בשנה זו  בבאזל ומעורר מחלוקת קשה.
בשנה זו  נוסדה "חברת אנגלו-פלשתינה" כחברת בת של "אוצל התיישבות היהודים". חברה זו תהפך לימים לבנק לאומי לישראל.

1904 –
הרצל נפגש עם מלך איטליה ועם האפפיור פיוס העשירי. בשנה זו נערכת ועידת התפייסות ציונית בוינה.

ב- 3 ליולי, כ' תמוז תרס"ד, נפטר הרצל במקום המרפא אדלאך שבאוסטריה

1949 - עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מובאים לקבורה בהר הרצל בירושלים

 

 

 

בנימין זאב הרצל - תקופת ילדות ונערות


בנימין זאב תיאודור הרצל נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט שבהונגריה. אביו, יעקב, היה סוחר ובנקאי שבילה זמן רב מחוץ לבית, ואמו, ז'נט הייתה אחראית על גידולו וחינוכו. לתיאודור הייתה אחות אחת, פאולינה, שהייתה גדולה ממנו בשנה והם היו קשורים זה לזו.

כשהיה בן 6 החל תיאודור הצעיר ללמוד בבית הספר היהודי בעיר, ושם למד ארבע שנים. תוכנית הלימודים כללה עברית ולימודי יהדות, וכן הונגרית, גרמנית, מדעים ומתמטיקה.

מערכת החינוך של הקהילה היהודית בבודפשט העניקה חינוך לתלמידי בית הספר היסודי בלבד, ובשנת 1870 החל תיאודור ללמוד בבית ספר תיכון ריאלי כללי. בבית הספר הזה פגש לראשונה בתופעת האנטישמיות: חלק מן המורים התבטאו נגד היהודים בבית הספר, וברבים מן המקצועות שלמד, כמו מתמטיקה, ידע תיאודור כי לא יוכל להמשיך באוניברסיטה כיון שהיו סגורים בפני יהודים. ציוניו בבית הספר היו בינוניים, הוא נעדר הרבה מבית הספר ובמשך שנה אחת לא פקד את בית הספר ולמד בביתו עם מורה פרטי.

כנער אהב לקרוא ספרי שירה בגרמנית והונגרית, וחלם להיות סופר בעצמו. כשהיה בן 14 יסד אגודה בשם WIR (אנחנו), בה היו חברים אחותו, בן דודו ומספר חברים. מטרת האגודה היתה לקדם את ידיעת השפות של חבריה והם עשו זאת באמצעות כתיבת סיפורים, בגרמנית וגם קצת בהונגרית. כנשיא האגודה הקפיד תיאודור על כללי טקס ברורים. אבל האגודה התפרקה אחרי שמונה פגישות בלבד, כנראה בלחץ ההורים, שחשבו שהאגודה פוגעת בלימודיהם של חבריה הצעירים.

כשהיה בן 15 עבר תיאודור הרצל מן התיכון הריאלי לגימנסיה. הוא נהנה מן השינוי באווירה ומכך שתלמידים רבים בגימנסיה היו יהודים והשתפר מאוד בלימודים. כדי לממש את חלומו להיות סופר קרא תיאודור ספרים רבים ואף כתב ביקורות על חלק מהם. הוא כתב גם מאמרים על פוליטיקה ועל נושאים נוספים והמשיך בכתיבת סיפורים. הוא היה בן 17 בלבד כאשר פורסם בעיתון מאמרו הראשון, בעילום שם. כך החלה הקריירה העיתונאית והספרותית של הרצל הצעיר, ומאז, מאמרים שונים פרי עטו התפרסמו בעיתונים.

לקראת סיום לימודיו בגימנסיה שקלו בני משפחת הרצל לעבור לוינה. הונגריה ואוסטריה היו אז חלק ממלכה אחת ווינה היתה הבירה של ממלכה זו, שם היו האוניברסיטאות הגדולות, העיתונים הגדולים ומרכז חיי החברה והתרבות. השפה הגרמנית היתה ידועה היטב לחברי המשפחה ולא היוותה מכשול. תיאודור התכוון ללמוד משפטים ואחותו פאולינה חלמה להיות שחקנית. אבל חלומה של פאולינה לא התגשם - היא חלתה בטיפוס, ונפטרה לאחר שלושה ימים. כשבוע לאחר תום ימי האבל יצאה המשפחה לווינה. תיאודור הרצל היה אז בן 18.

הרצל החל את לימודי המשפטים באוניברסיטת וינה, והמשיך לחלום על קריירה כסופר ומחזאי. הוא נהנה מהלימודים ,השתלב בתרבות והקפיד מאד על לבושו. בתקופת לימודיו באוניברסיטה הצטרף הרצל לשתיים מאגודות הסטודנטים שהתקיימו באוניברסיטה. הוא היה רגיש מאוד לאנטישמיות שראה סביבו. כך, לאחר שנציג של אחת האגודות בה היה חבר, אגודה שחבריה התאמנו בדו קרב כדי לשמור על כבודם, השתתף באזכרה למלחין ריכרד וגנר, שהיה ידוע כאנטישמי, הודיע הרצל כי הוא עוזב את האגודה.

ב-1884 הוא סיים את לימודיו בהצלחה וקיבל תואר דוקטור למשפטים. הוא החל להתמחות בבית המשפט המחוזי של וינה והמשיך בפעילותו הספרותית, אולם ללא הצלחה רבה. מחזה אחד שלו הועלה בניו יורק וזכה לביקורות טובות, אולם רוב מחזותיו נדחו שוב ושוב על ידי התיאטרונים בברלין ובווינה.

בשנת 1882 נתקל הרצל בספר שגרם לו לזעזוע רב: מלומד גרמני בשם אויגן דירינג פירסם את ספרו 'שאלת היהודים כשאלת גזע, מנהגים ותרבות'. בספר תיאר את הגזע היהודי כמושחת מטבעו, וקרא לכלוא את היהודים בגטאות ולהחרים את רכושם. ספר זה היה מהגילויים הראשונים של האנטישמיות המודרנית, שהשתמשה בנימוקים "מדעיים" המבוססים על גזע, ולא על אמונות דתיות. הרצל נרעש מן המחשבה שאדם משכיל כל כך יכול לכתוב דברים קשים כאלה, ועוד בלשון מדעית, אולם חשב כי מדובר בתופעה שולית שתעבור מן העולם.

 ב-1887 החל הרצל לכתוב באופן קבוע עבור העיתון המשפיע ביותר בווינה - ה'נויה פרייה פרסה'. עיתון זה נחשב לאחד העיתונים החשובים באירופה. גם כמחזאי הצליח יותר, ושני מחזות שלו הוצגו בתיאטרון בווינה. ב-1889 נשא לאישה את יוליה נשאואר, ולזוג נולדו שלושה ילדים: פאולינה, האנס וטרודה. בסוף שנת 1891 קיבל הצעה מה'נויה פרייה פרסה' לשמש ככתב העיתון בפריס. הרצל יצא לשליחות בפריס, מבלי לדעת כי תקופה זו תשנה את חייו שלו ושל העם היהודי כולו.


תקופת המעבר

הרצל עבר לפריס ככתב החוץ של העיתון הוינאי 'נויה פרייה פרסה'. היתה זו עבודה עיתונאית של ממש - הוא סיקר עבור העיתון את החדשות מפריס: פוליטיקה, תרבות, כלכלה ועוד. הוא היה צריך להספיק להעביר כתבות וידיעות למועד סגירת העיתון מדי יום. מה שראה בפריז עצב מחדש את תפיסת עולמו, והוא החל לעסוק יותר ויותר בפוליטיקה ובמיוחד במצבם של היהודים באירופה.

מחשבות אלה הביאו אותו לכתוב, בשנת 1894, מחזה בשם 'הגטו החדש'. גיבור המחזה הוא יעקב שמואל, עורך דין יהודי, אשר נחלץ לעזרתם של פועלי מכרה פחם ומעודד אותם לצאת לשביתה, במחאה על תנאי עבודתם. כתוצאה מן השביתה נגרם למכרה נזק, והבעלים, שמאשים את שמואל בהפסדים, מטיח בו ובמשפחתו שהם "אספסוף של יהודונים". הויכוח מגיע עד לכדי דו קרב, שבסופו יורה בעל המכרה למוות בשמואל. בדבריו האחרונים של שמואל לפני מותו הוא קורא בקול "אני רוצה לצאת, לצאת מתוך הגטו!". בביטוי 'הגטו' לא התכוון הרצל לגטו אמיתי – שכונה מיוחדת ליהודים בתוך עיר, אלא לגטו הפנימי, הבלתי נראה, בו נמצאו היהודים בגלות לדעתו. הגטו הפנימי הוא הרגשת השונות של היהודים, ההרגשה כי לא יהיו שייכים למקום שבו הם חיים ותמיד ישפטו קודם כל כיהודים. הרצל חשב כי המחזה יעלה לדיון ציבורי את שאלת היהודים, אולם התיאטרונים דחו את הצגת המחזה.

בזמן שכתב הרצל את המחזה, התחוללה בצרפת פרשה, שהשפיעה מאוד על הרצל ועל המשך חייו. הסיפור החל בחקירה שנפתחה בעקבות עדויות על בגידה - מישהו מסר סודות שמורים של הצבא הצרפתי לגרמניה. את האשמה הטילו על קצין יהודי בצבא הצרפתי בשם אלפרד דרייפוס. בסוף שנת 1894 החל משפט הבגידה של דרייפוס. הנאשם הכחיש את ההאשמות נגדו והיו שטענו כי הואשם רק מפני שהוא יהודי. המשפט היה חשוב מאוד והרצל שלח כתבות ומאמרים על שהתרחש בבית המשפט בפריז לעיתונו באוסטריה. בסוף המשפט הוכרז כי דרייפוס אשם, והוא נידון למאסר עולם. שבועיים לאחר מכן, בטקס משפיל, הוסרו דרגות הקצונה של דרייפוס, תוך שהוא מכריז: "אני חף מפשע. תחי צרפת". הרצל, שהיה משוכנע כי דרייפוס אכן חף מפשע (כפי שאמנם היה), כתב מאוחר יותר על הפרשה:

בעניין דרייפוס כלול יותר מטעות בית דין. כלול בו הרצון של רוב עצום בצרפת להרשיע יהודי, ובאמצעות היהודי האחד הזה את כל היהודים. "מוות ליהודים" - צרח ההמון...

פרשת דרייפוס הייתה רק חלק קטן מתוך האנטישמיות בה נתקל הרצל בצרפת. העובדה, כי האנטישימיות מתקיימת צרפת דווקא, שהייתה מן הראשונות שהעניקו ליהודים זכויות מלאות, והייתה סמל לפתיחות תרבותית ולזכויות אדם, הביאה את הרצל למסקנה כי נסיונם של היהודים להשתלב בחברה הסובבת באירופה נדון לכישלון.

הוא הבין כי לא די במאמרים ומחזות, ולכן החל בכתיבת ראשי פרקים לתוכנית ליצירת מרכז מדיני ליהודים. לצורך מימוש התוכנית פנה ב-1895 לנדבן היהודי הברון מוריס דה-הירש. הירש הקים מספר שנים לפני כן את ארגון יק"א (חברת ההתיישבות היהודית) שעודדה ומימנה הגירה של יהודים מאירופה לארגנטינה. אולם כבר בתחילת השיחה התברר להרצל, כי בינו ובין הירש ישנם חילוקי דעות עמוקים ביותר על הפיתרון הראוי לבעיית היהודים, וכי הירש לא יסייע לו בהקמת מרכז מדיני ליהודים. הוא תכנן לפנות גם למשפחת רוטשילד, שתרמה כספים רבים לעידוד התיישבות חקלאית בארץ ישראל אבל הבין שתגובתה תהיה דומה לזו של הירש.

זמן קצר לאחר הפגישה הכושלת התחיל הרצל לכתוב תכנית, שכינה אותה 'עניין היהודים', ובה תיאר את חלומותיו ותוכניותיו לפתרון בעיית היהודים: החל מארגון העם וגיוס הכספים, ועד לחקיקה ותכנון הערים באותו מרכז מדיני. ביולי 1895 עזב את פריס וחזר לווינה. הוא קיבל תפקיד של עורך משנה בעיתון בו עבד.

הרצל החליט כי במקום לפנות אל עשירי העם היהודי - הוא יפנה אל העם היהודי עצמו. לשם כך הוא ערך מחדש את יומנו ואת התוכניות שרצה להציג בפני הירש ורוטשילד, וערך אותם לספר 'מדינת היהודים'. תחילה פרסם את התכנית בהמשכים בעיתון היהודי הגדול ביותר שיצא בבריטניה. אחר כך הוציא את התכנית כספר. בספר, שהתפרסם בשנת 1896, קבע הרצל, כי הפתרון היחיד לבעיית היהודים היא הקמה של מדינה יהודית עצמאית, שתוקם בארץ ישראל או בארגנטינה (על פי בחירת העם) בהסכמת המעצמות הגדולות. בספר טען הרצל כי הקמתה של מדינה שכזו תביא ברכה לעם היהודי ולעולם כולו.

החוברת הקטנה (86 עמודים בסך הכל) הודפסה בעותקים רבים, ותורגמה עוד באותה שנה לשפות רבות (ביניהם עברית, אידיש, אנגלית ורוסית). התגובות ל'מדינת היהודים' היו רבות: מצד אחד, העיתונות הכללית, ובתוכה עיתונאים יהודים רבים, התייחסה לרעיונות שבספר בביטול וכינתה את הרצל משוגע, הוזה ורודף כבוד. יהודים רבים דחו את רעיונותיו של הרצל כדמיוניים ואף כמסוכנים ליהודים בעולם כולו. מן הצד השני, הספר דיבר אל לבותיהם של יהודים רבים בעולם כולו, שראו בספר מענה לשאיפותיהם, וראו בהרצל, שאיש כמעט לא הכיר לפני כן, מעין נביא המביא בשורה חדשה לעם היהודי. מכתבים מכל העולם זרמו לביתו של הרצל בווינה.

אמנם בספר לא הכריע הרצל בין ארץ ישראל וארגנטינה, אולם חודשיים לאחר פרסום הספר כתב הרצל:

ההמונים אינם רוצים אלא לארץ ישראל, אך לשם הם רוצים בסערת נפש

מכאן ואילך פעל הרצל למען מטרה אחת: ארגון העם היהודי כולו לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.


תקופת הפעילות

בשנת 1896 החל הרצל במגעים דיפלומטיים על מנת להשיג 'צ'רטר' (זיכיון) לקבלת שלטון עצמי ליהודים. הוא פעל כדי לפגוש את מנהיגי המעצמות הגדולות, כי חשב שיוכלו להשפיע על המעצמה ששלטה בארץ ישראל - האימפריה העות'מאנית.

כחודשיים אחרי הוצאת ספרו 'מדינת היהודים' נפגש הרצל עם פרידריך הגדול, דודו של קיסר גרמניה, ושיכנע אותו, כי הקמת מדינה יהודית היא אינטרס של המעצמות הגדולות שכן כדאי שהיהודים יהיו במדינה משלהם ולא יחיו בתוך המעצמות. באותה שנה נסע הרצל לתורכיה ושוחח עם ראש ממשלת תורכיה, הווזיר הגדול, אך לא התקבל לשיחה אצל הסולטאן התורכי.

הרצל הגיע למסקנה כי רק על ידי פעולה ברורה וגלויה, שיהיה לה פרסום בעולם כולו, יוכל להגשים את תוכניותיו. הוא החליט לכנס את נציגי העם היהודי בעולם כולו לקונגרס פומבי ולהקים תנועה ציונית. יחד עם שותפיו, חובבי ציון מכל העולם, החל בארגון הקונגרס ובפרסומו של שבועון ציוני בשם 'די ולט' (העולם), שהפך מאוחר יותר לעיתון הרשמי של התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני הראשון התכנס בעיר באזל שבשוויץ באוגוסט 1897. השתתפו בו כמאתיים צירים מ-16 ארצות. בקונגרס התקבלה 'תכנית באזל' שהייתה המצע הרשמי של התנועה הציונית:

הציונות שואפת להקים בית מולדת, מובטח במשפט הכלל, לעם ישראל בארץ ישראל.

בקונגרס הוקמה התנועה ציונית. הוחלט שהוא יהיה קונגרס ראשון לקונגרסים נוספים שיבואו בעקבותיו, הוחלט גם על הבחירות לקונגרס ועל המוסדות המארגנים של התנועה הציונית, ובראשם 'הועד הפועל' שהיה מעין ממשלה של התנועה הציונית. האווירה בקונגרס הייתה של אירוע חגיגי ומכובד, הקפידו בו על כללי הטקס ועל תלבושות רשמיות, ונכחו בו עשרות עיתונאים מכל העולם.

בתום הקונגרס כתב הרצל ביומנו:

אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמירה אחת - שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי - הרי הייתה זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, אילו אמרתי זאת היום בקול, היו צוחקים לי, אולי בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים שנה יכירו בכך הכל.

מאותו יום ואילך, פעל הרצל במרץ כדי להגשים את תוכנית באזל: בארגון מוסדות התנועה, בגיוס כספים לתקציב התנועה, ובמהלכים מדיניים להשגת צ'רטר – אישור להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל. הוא נפגש בין השאר עם קיסר גרמניה, עם הסולטן התורכי, עם האפיפיור, עם מלך איטליה, שרי בריטניה וראשי הממשל הרוסי. הוא הציע דרכים רבות כדי שהשלטונות העות'מאניים יאשרו התיישבות יהודית בארץ ישראל.

בשנת 1898 הגיע הרצל לארץ ישראל, יחד עם משלחת ציונית. מטרת הנסיעה הייתה בין השאר פגישה עם קיסר גרמניה שנקבעה לו בירושלים. הוא ביקר במושבות העבריות ראשון לציון, נס ציונה ורחובות וכן בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'. הרצל לא תמך במושבות כי חשב שנכון קודם כל לקבל אישור על ההתיישבות בארץ ורק אחר כך להתיישב בה. בביקור זה הוא נפגש עם הקיסר בירושלים, פגישה שלא העלתה דבר.

לאחר שחזר מארץ ישראל החל בכתיבת רומן עתידני בשם 'אלטנוילנד' (=ארץ ישנה חדשה), בו שירטט את מדינת היהודים האידיאלית כפי שתיראה בתוך עשרים שנה. במדינה העתידית של הרצל הקרקעות כולם בבעלות הציבור, החינוך הוא חינם לכל, והערבים חיים בשלום עם היהודים ברוח סיסמתה של אלטנוילנד: "אחי, אדם אתה". את הספר, שיצא בשנת 1902, חתם הרצל במשפט שהפך להיות מזוהה עמו יותר מכל:

אם תרצו אין זו אגדה, ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.

את המאמצים המדיניים להשגת צ'רטר הפנה כעת הרצל לאנגליה, ובשנת 1902 הציע לו שר המושבות צ'מברליין להקים התיישבות יהודית בחצי האי סיני, באזור אל עריש, איזור בו שלטו הבריטים, כמו בכל מצרים. משלחת ציונית יצאה לבדוק את השטח, אולם התוכנית לא התממשה בגלל קשיים שהערימה הממשלה הבריטית במצרים.

בשנת 1903 החלו להגיע ידיעות ליהודים בכל אירופה על מעשי אלימות קשים ביותר שנעשים ביהודים בעיר קישינב שבמולדובה. פרעות קישינב היו הפוגרום הגדול ביותר ביהודים עד אותם ימים. במהלכו נרצחו 49 יהודים, כ-500 נפצעו ובתים רבים נהרסו. הפוגרום הבהיר להרצל את היקף האנטישמיות באירופה, את הסכנה ליהודי מזרח אירופה, ואת הצורך הדחוף בפיתרון ליהודים. ממש באותם ימים, הציעה אנגליה להרצל להקים התיישבות יהודית אוטונומית (=בעלת שלטון עצמי) במזרח אפריקה, בין קניה ואוגנדה. הרצל חשב כי יש לקבל הצעה זו, כמקלט זמני ליהודים שהיו בסכנת השמדה, וכתחנת מעבר למדינה יהודית שתקום בארץ ישראל: "אנו מוכרחים לתת תשובה על קישינב, וזוהי התשובה היחידה".

הרצל הביא את ההצעה האנגלית, שכונתה '"תוכנית אוגנדה', לדיון בקונגרס הציוני השישי, שהתכנס באותה שנה. התגובות מצד המתנגדים, שכינו את עצמם 'ציוני ציון', היו סוערות: הם פרשו מאולם המליאה בבכי, והאשימו את הרצל בבגידה בארץ-ישראל. הרצל עלה לנאום, הבטיח כי אוגנדה לא תבוא לעולם במקום ארץ-ישראל, ואף חתם בעברית: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". הקונגרס החליט לשלוח משלחת חקר לאוגנדה. המתנגדים המשיכו בפעילות לאחר הקונגרס, ובסופו של דבר נגנזה תוכנית אוגנדה.

בכ' תמוז, 3 ביולי 1904, פחות משנה לאחר אותו קונגרס, נפטר הרצל ממחלת לב, והוא בן 44 בלבד. הוא נקבר בווינה, ועל פי צוואתו הובאו עצמותיו עם הקמת מדינת ישראל לישראל וההר בו נקבר נקרא על שמו - הר הרצל בירושלים.

 

 

משפט דרייפוס

 

 

אלפרד דרייפוס, בן למשפחה מתבוללת ואמידה היה הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי. ב- 1894 נקשרה נגדו עלילה והוא הואשם במכירת סודות צבאיים לגרמניה. דרייפוס נשפט והוכרז כבוגד, על אף הראיות הקלושות נגדו.

 

דרגותיו הצבאיות נשללו והוא נידון למאסר עולם באי-השדים שבדרום אמריקה.

 

במשפט נכחו המוני צרפתים, שקראו "מוות ליהודים" . גם לאחר שנודע כי הבוגד האמיתי היה הקצין אסטרהזי, השתיקו זאת במטה הכללי.

 

 

 

 אחד העיתונאים שהגיע מוינה לסקר את המשפט היה תאודור הרצל, שחש כי יחד עם דרייפוס הועמדו לדין כל יהודי צרפת. הוא הבין שכל אשמתו של דרייפוס היא במוצאו היהודי. ביומנו רשם: "לציוני נעשיתי על ידי משפט דרייפוס, שהייתי עד לו." הוא הבין כי האנטישמיות לא תחלוף לעולם ולכן על היהודים לשאוף להקים מדינה משלהם.

 

 מאז הקדיש את עצמו הרצל להקמתה של התנועה הציונית.

 

 

 

אמיל זולה היה באותה תקופה סופר עשיר ומפורסם בכל העולם , ושאף להתקבל לאקדמיה הצרפתית. הוא עקב אחרי המשפט והיה משוכנע בחפותו של דרייפוס.  מעורבתו בפרשה הגיעה לשיאה עם פרסום מאמרו:  "אני מאשים,  איגרת לנשיא הרפובליקה,  מאת אמיל זולה" (13 בינואר 1898,  בעיתון "לא אורור"). זולה היה מודע למחיר הכבד שהוא עלול לשלם . ואכן, בגלל מאמרו זה הוא נתבע לדין והורשע בהוצאת דיבה.  דבריו של זולה עוררו סערה ציבורית ויצרו ויכוח שפילג את החברה הצרפתית.

חשוב לציין כי העיתונות מילאה תפקיד מכריע בוויכוח ציבורי זה בשני השלבים - תחילה בשילוחו של דרייפוס לאי השדים,  תוך ניצול האנטישמיות והשנאה לבוגדים , ואחרי כן במאבק למשפט חוזר,  תוך גילוי התנאים המבישים שנלוו להרשעה.

 

 

 

הקונגרס הציוני הראשון

 

 

 

בשנת 1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל שבשוויץ. בקונגרס נכחו 208 נציגים מ – 16 מדינות. הרצל דאג לסיקור עיתונאי רחב כדי שישפיע על דעת הקהל בעולם כולו. הוא שכר אולם מפואר ודרש מהנציגים להגיע בלבוש הולם.

הקונגרס הציוני הראשון 1897 בבזל

 מטרות הקונגרס:

 

1) אישור התוכנית המדינית שתוארה בספר "מדינת היהודים" והגדרת הציונות:

 

 "התנועה הציונית שואפת לרכוש לעם היהודי בא"י מקלט מובטח ובמשפט גלוי".

 

מקלט מובטח = מדינה יהודית. משפט גלוי = שיתוף פעולה בינלאומי שיאשר ליהודים לשבת בשטח משלהם.

 

2) הקמת מוסד שייצג את היהודים וקביעת מוסדות כלכליים.

 

3) פרסום הציונות בעולם.

 

 

בקונגרס הוחלט על "תוכנית באזל" שתכלול פיתוח א"י, ארגון עלייה לארץ ותמיכה בעולים. ארגון העם היהודי בעולם לפעילות ציונית ולאיסוף כספים. והפצת הרעיון הציוני בקרב היהודים פעילות דיפלומטית להשגת צ'רטר = אישור מדיני חוקי מהמעצמות החזקות להתיישבות עצמאית בחבל ארץ כלשהו.

 

 

 

 

 

 

תוכנית באזל

פגישות למימוש הרעיון הציוני

 בקונגרס הוחלט על "תוכנית באזל" שתכלול פיתוח א"י, ארגון עלייה לארץ ותמיכה בעולים. ארגון העם היהודי בעולם לפעילות ציונית ולאיסוף כספים.

 

והפצת הרעיון הציוני בקרב היהודים פעילות דיפלומטית להשגת צ'רטר = אישור מדיני חוקי מהמעצמות החזקות להתיישבות עצמאית בחבל ארץ כלשהו.

 

פגישות עם מנהיגים:

 

 ב – 1898 נפגש הרצל פעמיים עם קיסר גרמניה וילהלם השני. לגרמניה הייתה השפעה גדולה על התורכים ששלטו על א"י, והרצל קיווה שהקיסר יוכל לאלץ אותם לתת ליהודים להתיישב בא"י . בתחילה נראה שהקיסר מוכן לעזור, אך בפגישה השניה נסוג הקיסר מהתוכנית.

 

 בשנת 1901 נפגש הרצל עם שליט טורקיה – עבד אל חמיד השני והציע לו סיוע כספי להסרת חובותיה של טורקיה תמורת מתן צ'רטר לעולים היהודים. הסולטן הסכים להצעה, אך היא נכשלה כי הרצל לא הצליח לשכנע את העשירים היהודים לתרום את הכספים.

 

 בשנת 1902 פנה הרצל לבריטניה שהייתה מעצמה ויכלה לסייע ליהודים שבשליטתה. יהודים רבים הגיעו מגרמניה לבריטניה וזו סירבה לקבלם לכן הם ראו ברעיונו של הרצל להקים ליהודים מדינה משלהם פתרון מתאים.

 

פגישת הרצל וקיסר גרמניה בשנת 1898 בא"י

 

 

הועלו כמה הצעות להתיישבות:

 

1902 תוכנית "אל- עריש" להתיישבות יהודית בצפון סיני.

 

1902 הצעת אוגנדה – התיישבות יהודית במושבה בריטית באוגנדה שבאפריקה והיא תקרא "א"י החדשה"

 

 הצעות אלו נתקלו בהתנגדות היישוב וחשיבותה של א"י במחשבה הלאומית התחזק .

 

 בשנת 1904 נפטר הרצל. מותו הותיר חלל ריק בתנועה הציונית. היה חשש שפועלו ירד לטמיון, לכן שאפו בתנועה הציונית להמשיך את דרכו להשגת מדינה עצמאית.

 

 

מדינת היהודים

  

בספרו "מדינת היהודים" מפרט ד"ר בנימין זאב הרצל , מייסדה ומנהיגה של ההסתדרות הציונית, את תוכניתו להקמת מדינה לעם היהודי. בשנת 1897 הוא מכנס בבאזל שבשוויץ מאות יהודים לדון בתוכניותיו ושם נקבע:

 

 "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית – מולדת בארץ ישראל מובטח לפי משפט כולל"

 

 הרצל היה מלא אמונה בהגשמת חלומו וסיכם לעצמו:

 

 "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים.. אולי בעוד חמש שנים ובוודאי לאחר חמישים שנה יראו את האמת הזו.."

 

 

ואמנם לאחר מותו התחיל זוהרו לעלות, ומאות מאמיניו הגשימו את החזון הלכה למעשה עד להקמתה של מדינת – ישראל.

 

מדינת היהודים

 

בספר זה משרטט הרצל את החזון שלו למדינה יהודית יצרנית. הספר מתאר כמעט בפרטי פרטים כיצד תופס הרצל את מדינת היהודים, אפילו מאילו שעות עד אילו שעות יש לעבוד בה.

חשיבותו של הספר היא יותר מאשר עצם כתיבתו, חשיבותו נובעת מכך שהוא משרטט ומביא תוכנית פעולה למדינה יהודית. מדינה שבימים ההם נחשבה לחלום רחוק בלבד בקרב יהודים. בכך, הרצל מביא לדיון את מושג הריבונות היהודית, ומשכלל את הרעיון הציוני. ספר זה נחשב לספר היסוד של הציונות המדינית.

 

 

הספר נחלק לארבעה פרקים:

 

מדינת היהודים - שער הספר

 

 

 

 

 

פרק כללי, שבו נדונה הבעיה האנטישמית, גורמיה וסיכוייה. כאן מפרט הרצל בקצרה את תוכניתו להקמת הריבונות החדשה למשימה זו יש להקים שני ארגונים: "החברה היהודית", שתעסוק בגולה בארגון יציאת היהודים מארצותיהם ותספק את להגירה לטריטוריה היהודית. "אגודת היהודים" תנהל משא ומתן דיפלומטי עם מדינות העולם כדי למצוא טריטוריה לעם היהודי.היא גם תכתוב חוקה, אשר תקבע את אופי המדינה. בפרק זה גם נדונה שאלת א"י או ארגנטינה.

 

הפרק השני עוסק "בחברה היהודית" כחברת צ'רטר יהודית, הפועלת, לפי חוקי אנגליה, עם הון מניות. בפרק נידונים ההיבטים הכלכליים של פועלות "החברה", דרכי העברת רכוש, קניית אדמה, צורת מעונות העובדים, יום עבודה בן שבע שעות, סעד, ערבויות "החברה" וגיוס הון.

הפרק השלישי חבורות מקומיות. הפרק דן בדרכי ההגירה היהודית לטריטוריה הלאומית לא כיחידים אלא בקבוצות, אשר תדענה מראש, היכן יתיישבו ולאן ילכו הכול לפי בחירה.

 

הפרק הרביעי דן בדרכי פעולתה של "אגודת היהודים", באופי החוקה בשאלת הלשון, ובעניין הדגל. קובץ:Herzl's Zionist Flag.svg

 תוכנית אוגנדה

 



ב 20 במאי 1903 הציע צמברלין שטח אדמה באפריקה המזרחית להתיישבות יהודית .
הרצל שמע על תוכנית זו מפי צמברלין עוד לפני- כן, ודחה אותה, אך מצבה של יהדות אירופה המזרחית, שהחמיר, הניע אותו להמשיך במשא- ומתן.

הרצל קיווה, כי זו תהיה ראשית הגשמתה של התוכנית הציונית כולה, וכי תניע את תורכיה לויתורים גדולים יותר

באשר לארץ-ישראל. כמו- כן ראה בתוכנית אוגנדה, כפי שניקרא תוכנית זו, אמצעי להפוך את בריחתם המבוהלת של היהודים מרוסיה לארץ מאורגנת לארץ האפריקנית שתשמש נקודת-מישען למרכז העתיד לקום בארץ-ישראל עם זאת המשיך הרצל גם בתוכנית למען ארץ-ישראל. ב

5 באוגוסט 1903 נסע לרוסיה בכדי להשתדל להקל את מצבם של היהודים בארץ זו, ולבקש את תמיכתם של נציגי הממשלה הרוסית בקושטא בתביעות של ההסתדרות הציונית על ארץ- ישראל מיניסטר הפנים של רוסיה הבטיח להרצל,

 התוכנית בפני הסולטאן. במהלך שיחותיו עימו, שממשלת רוסיה תמליץ על משאו ברוסיה נתקבל הרצל בהתלהבות עצומה על- ידי המוני היהודים. ב 4 באוגוסט 1903 הודיעה ממשלת בריטניה להרצל, כי אם ועדת החקירה, שתישלח

ההסתדרות הציונית, תימצא באפריקה המזרחית שטח מתאים להתיישבות יהודים תרשה ממשלת בריטניה להקים שם מושבה יהודית בעלת שלטון עצמי הרצל הביא את "הצעת אוגנדה" לקונגרס הציוני השישי שהיתקים בבאזל הודיע במפורש שאין הצעה זו משנה שבשוויץ בימים 22-28 באוגוסט 1903. הוא  דבר במטרתה הסופית של הציונות, וכי הוא מבקש רק החלטה לבחון את ההצעה.

אף-על-פי-כן עוררה התוכנית התנגדות גדולה והתרגשות רבה בקונגרס בעיקר בין הצירים מרוסיה, שראו בה בגידה בארץ-ישראל  ("אומרי הלאו" אף עזבו את אולם הקונגרס). אומנם הוחלט על שיגור ועדת- חקירה לאפריקה המזרחית, אך הרצל נעל את הקונגרס בהכרזה חגיגית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

 

 

 

קובץ:Herzl-Lod.jpg 

 

 

 

 

 

 

 

באפריל 1895 נפגש עם הברון הירש (נדבן יהודי ידוע). הירש דחה את הרצל ותוכניותיו על הסף.

1.

יוני 1895 הרצל כותב תזכיר ארוך - נאום אל הרוטשילדים. גם הרוטשילדים דחו אותו.

2.

1895 פרסם את ספרו מדינת היהודים. הרצל הוציא את הספר לאור בכוחות עצמו ב500- עותקים.

3.

האורתודוקסים במערב דחו אותו, וגם הרפורמים דחו אותו. הרצל הוצג כדמגוג בלתי אחראי ושקרן.

4.

יהודים במזרח אירופה, ציונים ותיקים, קיבלו את הרצל ורעיונותיו בהתלהבות.

5.

בפעם הראשונה קרא את ספרו של פינסקר "אוטואמנסיפציה".

6.

מאי 1896 הרצל מצרף אליו את דוד ולפסון, סוחר עצים, מושרש בתרבות היהודית ובמסורת היהודית של מזרא"ר.

7.

1897 הקונגרס הציוני הראשון בבזל.

8.

תכנית בזל - הציוניות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל.

9.

הרצל התנגד להסתננות לא"י. היא היתה בעיניו חסרת תועלת ואפילו מסוכנת, בהיעדר ערובות מדיניות מוכרות בחוק הבינלאומי. הרצל ביקש להשיג "צ'רטר" (זכיון) לפני ביצוע של התיישבות יהודית המונית.

10.

1898 - הקונגרס הציוני השני, הרצל ייסד את העיתון "די וולט", עיתונה הרשמי של התנועה הציונית, מכספו.

11.

אוגוסט 1898 פגישה עם הסולטן עבדול חמיד. הרצל ביקש לחסל את החוב החיצוני של תורכיה בתמורה לקבלת השטח של א"י להתיישבות יהודית.

12.

1901 פגישה שניה עם הסולטן. נובמבר 1898 פגישה עם קיסר גרמניה וילהלם השני בירושלים. כדי שהקיסר יקדם את רעיונותיו אצל הסולטן התורכי.

13.

1901 פגישה שניה עם הסולטן.

14.

1902 שיחות עם שר החוץ הבריטי, בדבר תכנית אל-עריש. המצרים דחו תכנית זו בגלל בעית המים.

15.

אפריל 1903 שיחות עם הבריטים על תכנית אוגנדה.

16.

אוגוסט 1903 פגישה עם שר הפנים הרוסי, האנטישמי, פלבה, לאחר הפרעות שהתרחשו בקישנב.

17.

קיץ 1903 הקונגרס הציוני השישי - "קונגרס אוגנדה" - הקונגרס הציוני האחרון שקיים הרצל.

18.

1904 הרצל מת בן 40 משברון לב, מבלי להשיג את הצ'ארטר.

19.

 


 

 

 

 

 

 

 

 


 

.הרצל / יהורם טהרלב

 

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס

נורדאו הביא למדינה את הכבוד

ולפסון הביא את הכספים (והחובות)

אוסישקין הביא את המרד של הדור

וביאליק הביא את "אל הציפור".

רק הרצל הלך שם הוה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

 

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר, מן המינסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר: אם תרצו - אין זו אגדה

הוא עבר בגליל בשרון וביהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

ובמקווה ישראל הוא פגש את הקיסר.

ואז, לפני וילהלם, הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

 

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים.

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים הוא חילק ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני ?

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך כשבא אל השולטן - שוב הציע את הלב.

 

ובסוף, כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש שישלמו את החובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שיווין

אחד דרש מיד את כל ציון.

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו,

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים

http://www.mkm-haifa.co.il/schools/ofarim/ktiva/man/herzl/01.pps#304,36,בנימין זאב (תיאודור) הרצל

 

 http://www.brainpop.co.il/category_9/subcategory_149/subjects_922/zoom.weml

 
Built for free by webix.biz
פתח את רשימת הגולשים המחוברים
משתמשים מחוברים: ()